לכבוד השבת קיבלתי זר של נרקיסים. לבנים וצחורים. מעט מכופפים. יש להם ניחוח עדין אך דומיננטי והם מתמזגים יפה באגרטל הכהה.
נרקיסוס היה נער יפה תואר לפי כל אמות המידה במיתולוגיה היוונית. היה לו עור לבן ועיני זכוכית, ושיערו שופע. הוא היה כל כך בטוח ביופיו שדחה בזלזול את מחזריו, זכרים ונקבות. הוא הוענש על יהירותו ויופיו שהפכו להיות הקללה שלו. נרקיסוס מת כשהוא שקוע בבבאותו בנהר. הוא מת לבד, מול ההשתקפות של עצמו. מיובש ובודד. במקום מותו צמח לו פרח הנרקיס. צחור, ריחני, אלגנטי אך כפוף. ולמרות שהשקיתי ואפילו החלפתי את המים, הם נבלו אחרי שבוע והפכו עוד יותר שפופים. כי כאלה הם. מתבוננים אך ורק בעצמם ובסוף מתים לבדם, מול עצמם. שפופים, מנוכרים, יהירים ובעיקר בודדים. זהו גורלם של הנרקיסים.
אז לפעם הבאה, ביקשתי מאישי פרחים אחרים.
תגובות
הוסף רשומת תגובה