תפוחים מסוכרים

בכל שנה מגיע היום הקשה הזה שבו השגרה נעצרת לכמה שעות, מהדורות החדשות הרודפות זו את זו נעצרות ומתחלפות בשירי הספד וזיכרון, וילדים לובשים לבן ומדביקים על חזם מדבקת פרח אדום ברקע שמיים. ואלה כמה שעות שבהן לא רבים בכבישים, לא מחכים בתורים ארוכים לקופות, לא רבים על זוטות של היום יום ולא מדברים על יוקר המחייה ועל פוליטיקה מייאשת. ודווקא בשקט הזה, בשעות שבהן השכול הפרטי הופך ללאומי, דווקא אז קשה יותר. ופתאום המאבטח ממתחם הקניות הופך לאיש עם שם, שכם לטפוח עליו ועיניים להביט לתוכן כשהוא מבקש לעבור שוב במגנומטר. והמוכרת בחנות הקוסמטיקה עם האיפור הכבד ונעלי הנוחות חוזרת להיות אמא לילדים שאחד מהם נגזל ממנה, והמורה רצינית הסבר הופכת לקצת יותר מתיבת תלונות והודעות ויום אחד בשנה היא אחות לצעירה המחייכת בתמונה שנגדעו חייה במסיבה שלא שבה ממנה. וברשתות החברתיות מאבקים בין תומכים מכאן ותומכים משם וחילופי ההאשמות במצב העגום מתחלפים במילים ותמונות על כל אלה שהיו ואינם, על מי שהיו, מה שהיו, ובכלל לא על מה שבחרו או הצביעו מתישהו. ואיש אחד מקשיב לשידורי יום הזיכרון הבוקעים מטלויזיה בסלון כשהוא בוחש בנוזל צמיגי ואדום המתבשל בסיר נירוסטה גדול במטבח. הוא מכיר את כל השירים, הוא שמע כבר את כל ההספדים, והתרגל לקולו המפלח של החזן הראשי לצה"ל בתפילת אל מלא רחמים בערב סגריר בהר הרצל. ככל שחלפו השנים מבין שזה בסך הכל טקס זיכרון אבל אנשים כמותו זוכרים כל יום. וכששרים בכיכר הוא משפד תפוחים ירוקים ואדומים במקלות עץ עבים וטובל אותם בנוזל מבריק ומתוק. ואז יושב להביט בהם מתקשים במשך שעתיים עד שגבו מאותת לו והוא מכבה את הטלויזיה והולך לישון. ובבוקר מתעורר לפני הציפורים, נוסע לבית העלמין שוטף את האבן, מדליק נר וממשיך למרקט בצד השני של העיר מגיש לבחור במבטא ערבי אריזת נקניקיות ולחמניות ומשלם. כשיגיע הביתה יגיף את התריסים וימשיך במלאכתו. נקניקיות, תירס חם, בייגלה טרי. הכל לקראת אירועי הערב. השכנים יחשבו שנסע לטקסים וירחמו על האלמן השכול, והוא יטביע את כאבו ברוטב סמיך ואדום או בכרוב מוחמץ. ובעוד כמה שעות כשהדגל יורם מחצי התורן והמאבטח יחזור לאבטח, כשהמוכרת תחזור למכור, וכשהמורה תחזור להיות מורה, הוא יהיה האיש מאחורי הדוכן שהילדים אוהבים ויחלק תפוחים עסיסיים ומצופים עד ליום הזיכרון הבא שבו יחשבו השכנים שנסע לטקס.