מנגינת חייו

מכירים את הפרח הזה, הגבוה, שיש לו עלי כותרת ארוכים ודקים, צבעוניים בצבע צהוב או לבן ואבקן עגול?
אז יש לו עשרים עלי כותרת. ספרתי. לא פעם ולא פעמיים. גם יותר מחמישים. ספרתי כמה אבנים יש על האדמה ועקבתי אחרי נמלים וחרקים. שמונה שעות בתוך צינור שפכים ישן ממתכת מעופשת ומתפוררת. זה מספיק זמן כדי לסקור ולבחון כל מילימטר שהגוף מוטל עליו. ההמתנה לחילוץ שיגיע, אם יגיע, לא הייתה החלק הקשה. גם לא התעתוע בין חיים למוות, ההזיות, הגרון שיָבַש עד ששרף והראש שהרגיש כבד כמו סלע ויריות בצרורות שמהדהדות באוזניים. זה היה רק הגוף מוטל שם בלי לנוע, כמה נשימות חרישיות כי אין ברירה בעוד שהנשמה מנותקת, לא ערה למתרחש. היא שם אבל לא שם. מתחמקת.
כשהם הגיעו שמעתי את הצעדים והקולות, את הנשקים הנושקים בחגור, את הנשימות הכבדות, את האלונקות והסירנות. למרות ששמעתי לא פקחתי את העיניים. אדישות כזו. יש משהו נעים בחוסר האונים והוא הידיעה שאין לאף אחד כוח עלייך יותר. אין דבר שיכול להכאיב למי שראה את סוף העולם מול עיניו. גם לא להושיע. הנשמה מתרוקנת. זה רק הגוף שממשיך לקיים את תהליכי החיים.
תוך מספר דקות של סקירת הזירה המתה כבר הייתי על אלונקה מחוברת לעירוי ולנוזלים כשמטלית לחה נוגעת בפניי ומסלקת שרידי אדמה ודם שיבשו. הם שאלו הרבה שאלות אבל לא הצלחתי לענות. לא רציתי. רק את השם ותעודת הזהות מסרתי לפאראמדיק שדיבר בלי הפסקה ונעלם כשעוד שיחת טלפון דחופה נכנסה. הכל היה דחוף שם. כל כך דחוף שלא הצליחו להחליט עם איזה דחוף להתחיל. על האמבולנס היו הרבה אנשי צוות וכולם תפקדו בשקט ובפנים חמורות. לא ראיתי בעיניים שלהם פחד. רק אישונים קפואים ומבט חלול. חוץ ממתנדבת צעירה, בתחילת שנות העשרים עם צמה קלועה ומשקפיים שכל הזמן מחתה דמעות. היא חיברה אותי לעירוי ולנוזלים בזריזות ולא העזה להישיר מבט. חיפשתי אותו דווקא, את המבט שלה. זה היה זמן שבו ידעתי שאירע אסון אבל עדיין לא הצלחתי לאמוד את ממדיו.
בבית החולים היה כאוס מוחלט. אישה כבת 50 בכותונת לילה אחזה בתעודת זהות בפתח חדר הטיפול הנמרץ וצעקה מילים שלא הצלחתי להבין. משפחות דהרו בין חדרים ומחלקות, ילדים קטנים לבושים בפיג'מה בכו על ידי הוריהם הנסערים, צוותי בתי החולים הסתובבו בין האנשים חסרי אונים כשהם מנסים לעשות קצת סדר אך ללא הועיל. עצמתי עיניים. שמעתי הכל. איך הם מובילים אותי לחדר אחר, את שקיות הנוזלים נתלות על הוו, הרגשתי את הדקירה, את חבישות הפצעים. שמעתי את האחות הראשית שאומרת שהכירוג הפלסטי יתפנה רק בעוד כמה שעות כי יש אנשים שהגיעו עם פנים שרופות ושבינתיים הקפיצו את ד"ר דולב. שמעתי את האחיות מגניבות שיחות טלפון קצרות ומבוהלות לקרוביהן, שמעתי את ההתפרקות הראשונה של צוות המחלקה כשהגיע ילד בן 4 שקטעו את כף ידו. שמעתי הכל. שמעתי אבל לא פקחתי את העיניים. עצמתי אותן והמשכתי להביט בפרח הגבוהה עם עלי הכותרת הלבנים.
"זאת מה איתה?" שמעתי קול גברי מעליי
"היא הגיעה מהשדות שם ליד רעים. נמצאה מיובשת, אפאתית".
"טוב" השיב קצרות. "לבד?"
"היו שם הרבה גופות באזור דוקטור"
"תעירו אותה ותתחילו לתשאל. שיתחילו לנסות להשיג את המשפחה בינתיים. אל תחכו לעובדת הסוציאלית יש לחץ"
פקחתי את העיניים והבטתי באחות האומללה. "אין לי משפחה כאן. הם לא בארץ" סיננתי לעברה. "בן הזוג שלי הגיע אליכם? מצאתם אותו?" האחות עם כיסוי הראש הביטה בי במבט מרחם ומתאמץ שלא לפרוץ בבכי. מיד נחלצה לעזרתה האחות הראשית "תכף יגיעו לדבר איתך ונבדוק הכל".
לא הייתי צריכה אף אחד שיגיע לדבר איתי עם פנקס ופרוטוקולים של חירום כדי לדעת. ידעתי מהרגע הראשון, מהשנייה שלא הצלחנו להזדחל שנינו אל תוך הצינור הישן, ידעתי שאת בן לא אראה עוד. הפרידה הייתה קשה. קרוב לשמונה שעות של בכי חרישי, של ניסיון לנשום כמה שפחות, להריח כמה שפחות, לא לחשוב, לא להרגיש, לשרוד. וכל דקה של הישרדות מגיעה אחרי דקה של מלחמה בין כל תאי הגוף לראש, שדורשים וקוראים לי לצאת ולחפש אותך. לא היה לי אכפת להיתפס, לא פחדתי שהם שם, אורבים לי כמו חיות טרף שאולפו לשנוא. רציתי את בן. רציתי לשכב לידו, להתחפר בתוך החיבוק שלו. חי או מת. רציתי אותו. 
בדקות לפני שהם הגיעו הורדת את החולצה שלך וסתמת איתה את לוע צינור השפכים. "למרות שהוא לא פעיל אבל עדיין" ידעת שאני פוחדת למוות מנחשים. אני זוכרת איך הבטתי בחזה העירום שלך ואמרתי לעצמי שאתה חזק יותר מכל גיבור על שיוכלו להמציא. צרורות היריות נשמעו והבנו שהם מתקרבים יותר ויותר. נשקת לי במצח ובשפתיים וחיבקתי אותך חזק. "ג'סי, תבטיחי לי שאת לא יוצאת מפה לא משנה מה!" רציתי לומר לך שלא אשאר כאן בלעדיך אבל ידעתי שהוויכוח חסר טעם וכל רגע שחולף מעכב אותך מלמצוא מחסה. "טוב" נכנעתי והסתכלתי לך עמוק בעיניים, מנסה לחפש בהן את האלוהים הטוב והרחום שיבטיח לי שתהיה בסדר. ארבעים דקות אחרי כבר התחיל הציד. רקיעות הצעדים שלהם התכתבו עם פעימות הלב שלי. האדמה צעקה מעל פניה והתריעה על האסון הקרב ובא. יריות באוויר, יריות באדמה, צעקות של מילים, של קריאות לאללה הוא אכבר. לא ייתכן שאלו הם שליחיו. זו טעות בכתובת. עשרות כדורים שנורו ועוד פיצוצים של אמצעי לחימה שלא הכרתי. דקות ארוכות שבהן מלאכי המוות ירדו מהגיהינום ופשטו על השטח הפתוח. והם היו רעבים. רעב כזה שלא יישבע לעולם. בין היריות, הפיצוצים והבומים שמעתי צרחות, צעקות, קולות בכי ותחינות. כל קול ששמעתי הושתק עם הירייה הבאה. אימצתי את האוזניים שלי לזהות, אולי יש קול אחד מוכר. אחרי חצי שעה היה שקט. שקט שבמהרה הפך לדממה אבל עדיין נשמעו מדי פעם קולות צעדים ודיבורים, פריקות וטעינות של מחסניות, ויכוחים. מי ידע שגם בגיהינום יש חילוקי דעות. ניסיתי לעודד את עצמי שאם לא שמעתי אותו זה סימן טוב, הוא כנראה מצא מחבוא והצליח להינצל. תכף זה ייגמר. לא יכול להיות שנישאר פה לנצח. אבל השעות חלפו והשמש שהפכה את צינור השפכים הישן לתנור לוהט ירדה. אלו היו כבר שעות אחר הצהריים ועדיין לא הגיע אף אחד. ובסרט האימה שלנו יש רק מפלצות והרעים חוגגים. ואין גיבור על שמגיע לחלץ אותנו. ובזמן הזה גיבור העל שלי מוטל על הארץ, שותת דם. הוא שוכב שם, ישן שנת ישרים, שליו ויפה כמלאך. השיער היפה והמבריק שלו פזור ונח על האדמה ואני מכווצת בדממה, רחוקה ממנו. עדיין לא יודעת שהרעים שלפו ציפורניים גם עליו.
לאחר שעות ארוכות הגיעו כוחות חילוץ למרחץ הדמים כדי לגלות עשרות גופות של אלה שכמה קילומטרים משם רקדו וחגגו את החיים. הסתכלתי מעלה, לשמיים האדומים כשהם מפנים אותי באלונקה. גם כשביקשו להזיז את הגופות כדי שיהיה מקום לכוחות נוספים להגיע לא העזתי להזיז את העיניים מהעננים שהאפילו על השמיים בגווני השקיעה החמים. לא העזתי להסתכל מה קורה כמה מעלות מימין או משמאל לשדה הראייה המצומצם. לא הייתי מוכנה לראות בעיניים שלי את הנורא מכל. ולמרות זאת ידעתי. ידעתי שאת בן שלי לא אראה עוד. אפילו שהתפללתי וקיוויתי כל כך, אפילו שנאחזתי בצדק, באלוהים, באדם האציל ובמעשים הטובים שאסף בחייו הקצרים, ידעתי שאהובי עזב את העולם בטרם עת. ידעתי שלסרט הזה לא יהיה סוף טוב. בן שלי היה גיבור ואציל. הוא חי כגיבור ונפל כגיבור. הוא לא צעק, הוא לא בכה, הוא לא כעס. הוא לא עזב אותי עד שהייתי בטוחה ולא יעזוב אותי גם כשהוא איננו.

לזכרו של בן בנימין שמעוני ז"ל שנרצח באכזריות על ידי מפלצות החמאס צמאות הדם בפסטיבל המוזיקה והאהבה "נובה" ב–7.10.23 בקיבוץ רעים. בן היה גיבור ישראל שהקריב את חייו והציל חיים רבים. השם ייקום דמו. עם ישראל ישראל ייקום דמו. לא נשכח אותו לעולם.