פלאפל

הפלאפל מלא באנשים. בימי מלחמה לאף אחד אין תאבון אבל בכל זאת רעבים כל שעתיים. ואין חשק לבשל אז מנסים למלא את הבור שנפער בנשמה בחומוס, צ'יפס וסלט. 

"ניסים, תעשי לי ארבע חצאים, צ'יפס בצד בלי חריף" נשמעת קריאה ואחריה שורה של אחרות. כולן דומות אבל שונות. אבא ושני בנים עם חולצה בהדפס "Bring them home now!" ממתינים בסבלנות לתורם. הם בטוח לא אוכלים עם חריף. למי יש טעם בפה כשהילדים שלו לא נמצאים. מאחור אישה מבוגרת  מתפלאת שמיץ הענבים אזל ודתייה עם תיק גן שקשור אליו סרט כתום ובלוי מחלקת את המנות לחמשת ילדיה. ריחות הטיגון חונקים את החמצן אבל גם בחוץ האוויר מלוכלך וקשה לנשום. בכל זאת אוכלים.

קניתי לי חצי מנה עם טחינה וסלט כרוב וישבתי על כסא הבר מביטה בילדים של הדתייה אוכלים ובאבא מהמטה פותח פחית שתייה לבניו בפנים חתומות. לאחד לקחו את הילדים ולאחרת את הבית. חלק מחכים ליקיריהם שישובו מן התופת ואחרים מנסים לברוח ולהדחיק את קיומה. וכולם אוכלים פלאפל. קראנו לו המאכל הלאומי, הואשמנו בניכוס וגניבה. אנחנו טובים בלהיות אשמים. בדיוק כשלקחתי שלוק מהקולה חייכה אליי גברת חמושה בארבעה חצאים שמזיעים בשקיות – "אם כבר מלחמה אז נסבול מצרבת ביחד". הלילה אף אחד לא יצטער שאכל מטוגן.