"כמה זה?"

איש אחד, קשיש ועייף סוחב עגלת ברזל כבדה. זהו יום חמישי ומחר תבוא הברוכה. הוא לובש חולצה ישנה עם כפתורים שמכסה את חלציו מעל למכנסיים שמבקשים להחליק בעוד שידו כופה עליהם להישאר במקומם לעוד כמה רגעים נוספים. יום יום הוא אוסף, פורק ומארגן את הסחורה. פרחים טריים. זו עתו של הסתיו הממשמש ובא ופרחי ליזינאטוס שולטים וממלאים את הדליים. בחדר קטן מושכר הוא שומר אותם. מאורגנים בדליים כמו חיילים לפי צבעים בהרמוניה שלא זקוקה לשום חוקים. החדר ישן, הקירות לא סוידו מזה זמן רב אבל לפרחים לא אכפת. הם מוקירים לו על הטיפול המסור ועומדים זקופים, ססגוניים ויפים. הם שומרים עליו והוא מטפל בהם. זו עסקה שעובדת להם טוב כבר שנים. בשבילו זו עבודה, בשביל הפרחים אלה החיים. במשך ימות השבוע הוא גוזם, שוזר ומשדך. חרציות צהובות וסגולות, ענפי לימוניום ועדעד. הצבעים עזים ובין צלופן לדפי הפרגמנט הם נחים להם בנעימים. ממתינים לבית המאמץ. חלק יישארו לסוף השבוע, חלק יחזיקו מעמד קצת יותר. "הכל תלוי באהבה שיקבלו" הוא אומר ומושיט זר לאישה צעירה. היא מושיטה לו שטר ומחייכת חיוך רחב שחושף שיניים לבנות. היא בחרה בזר סגול שמתאים לגופייה שלבשה. אולי במכוון אולי במקרה. הפרחים מחמיאים לה והיא להם. אחריה מגיע גבר כבן ארבעים ששואל אם יש ורדים אדומים. "יש אין לי בעיה למכור לך אבל לאישה עדיף ליזיאנטוס, מחזיק יותר. הנה בוורוד". האיש מתרצה ומושיט לו חמישים שקלים. "שמור על העודף". ואחר כך מגיעה אישה אחת עם הרבה שקיות ומצח מבריק ששואלת קצרות "יש משהו בעשרים?" ואיש הפרחים משיב "זה סחורה חדשה גברת, הנה בשלושים" ומושיט לה זר פרחים לבנים והיא ממשיכה בדרכה. הוא עובד שם שנים. באותו המקום בפינת הרחוב. העבודה לא משתנה וגם לא האנשים. אלה רק הימים שחולפים וחורטים בפניו, מכבידים על רגליו. קרסוליים אדומים ונפוחים, כלי דם עייפים מעמידה ממושכת. הוא מתעורר בכל בוקר לאותה העבודה. בימי המגפה כמעט ולא עבד. אנשים לא חיפשו פרחים והמסכות הסתירו את החיוך, אז מה הטעם להתאמץ? אחר כך הגיעו החגים ואז הסתיו, שלכת. הוא מקלף לו קלמנטינה בשלה ויושב על כיסא פלסטיק בנחת. הוא לא דואג. אחרי 70 שנים אין טעם לדאגה. "משכנתא אותו משכתנא, כסף אותו נייר, עבודה אותה עבודה" הוא משיב לבחור בחולצה כחולה עם צווארון סיני ששואל לשלומו. "איפה הבחורה שלך? לא באה איתך?" 
"הפסקנו לצאת חיים" משיב הבחור בחצי חיוך
"על מה ככה? איפה תלך עכשיו?" מרים את הטון מוכר הפרחים
"לא הסתדר" הוא מושך בכתפיו

"תשמע לי, אני 55 שנה פה. עוברים פה כל היום אנשים מכל מקום, מכל הארץ. ואני רואה אותם רצים, מחטטים בכיסים, אוכלים, מעמיסים, מתווכחים ובסוף משלמים בדיוק כמו שאבא שלי היה מתרוצץ ומתמקח ובסוף חוזר עם האשכוליות והבננות לאמא שלי בבית. תשמע לי יא ילד, זה רק הזמן שמתחלף, לא החיילים בשחמט. הזזת אחד מפה יבוא לך אחד משם" הוא מסיים ומציע לו חצי מהקלמנטינה. הבחור הצעיר והמבולבל מתכבד בפרי וממשיך בדרכו.
חצי שעה אחר כך תעבור שם קשישה עם עגלה שתטייל בין הבאסטות, תשאל "כמה הבננות לקילו?" ותעקם פרצוף לתשובות הרוכלים. וכשתהיה קרובה יקרא לה חיים "אנט! בואי יש זרים טריים!" והיא תצעק "כמה?" "בואי נסתדר" הוא ישיב. וכך מדי שבוע הוא מוכר לה את אותו הזר בעשרים שקלים במקום בשלושים והיא תפקוד איתו את בית העלמין. עכשיו זה לבעלה. כשהייתה צעירה יותר זו הייתה אמה וחמישים שנים אחורה זה היה אביה שקיבל את הזר מפינת הרחוב בשוק. זו אותה האבן הירושלמית, אותן המצבות ואותם הפרחים. אבא, אמא, בעל, ואישה קטנה וצנומה שפוקדת את השוק ואת בית העלמין מדי שבוע.