כביסה

ויוי גרה בדירה קטנה בפתח תקווה כבר שלושים שנים. סלון קטן בצבע בורדו, קערת נחושת שנחים בה תפוחים וקלמנטינות על שיש אפור-ירוק, ושלושה חדרים קטנים.

בבית הזה גדלו חמישה ילדים. 

שלוש בנות ושני בנים. בבית הזה בישרו בשורות טובות, חיתנו ילדים, חיתלו נכדים ושרו שירי חג.

ויוי כבר לא צעירה, הילדים עסוקים ומגיעים פחות ושמוליק כבר לא בחיים. היא אלמנה.

רוב הימים היא לבדה ממתינה בסבלנות לסוף השבוע שיגיע עם אורי.

אורי בן הזקונים. זה שגילתה על ההריון שלו רק אחרי כמעט שלושה חודשים בעיצומו של העשור הרביעי לחייה. אורי שלא משנה כמה כבד יהיה הנשק שלו, כמה סיכות ודרגות יענוד, תמיד יהיה הילד הקטן של אמא ויוי. אורי המתנה שאמא קיבלה מבלי לתכנן במיוחד לימים כאלה, כשהזיקנה והבדידות מדפקות על הדלת.

מלאכי חזקיה במבזק חדשות של השעה 15, על הכיריים סירים מבעבעים וויוי תולה כביסה לחה על החבל. הבית נקי ומצוחצח. אפילו המפה בשולחן האוכל הלבן הוחלפה באחרת, חגיגית.

התרגשות ופרפרים ממלאים את הבית. ממש כמו בערב חג. זה הטקס הקבוע שמבשר את בואו של אורי, ושל סוף השבוע איתו.

ויוי תולה עוד חולצת טישרט לבנה של בנה על החבל, עוצמת עיניים, שואפת אוויר וממלאת את החזה בגעגוע בפעם האחרונה לפני שישוב ילדה האהוב לזרעותיה בקרוב.

ועוברת שעה, ושעתיים, כבר 17:30 והדפיקה בדלת טרם נשמעת. הבשר כבר רך מספיק, נח לו בסיר עם בצל, ערמונים ועגבניות. הכביסה כמעט יבשה והשולחן ערוך. 

בדירה קטנה בפתח תקווה, בקומה הרביעית יושבת אישה וממתינה לילד שלה. יושבת וקמה, מסתובבת, יוצאת אל המרפסת ונעמדת מאחורי חבל הכביסה הריחנית, סוקרת בעינייה כל מכונית, כל חייל שחולף ברחוב.

והימים חולפים, נערמים, ראשון רודף ראשון וסוף השבוע לא נראה מזה שנים.

אורי לא הגיע ולא הביא אותו איתו.

והזיקנה נכנסה מהדלת והשכול פרץ מהחלון.

עוד יום זיכרון. ויוי נעמדת במרפסת מאחורי חבל הכביסה העירום ומביטה בעוברים ובשבים.

היא מחפשת את דמותו של אורי בין חיילים שצועדים יחד אל הטקס הממלכתי וכשלא מזהה בוחנת אב שאוחז יד לבנו בדרכם אל בית הספר. הרי שם בדיוק היה צריך להיות. אבא לילד או ילדה, אולי לשניים.

והילד מזהה את האישה מהחלון ומנופף לשלום, ואביו נושא עיניו אליה ומחייך.

ושוב תתבדה, זה לא אורי.