אישה בין אנשים

אישה, 
מי היא?
מתהלכת בעולם, מפזרת חיוכים, רודפת שלום, משתדלת להיות הכי הכי.
את טובה. את בסדר. את נורמלית.
הם יודעים שאת נורמלית. הם מסתכלים עלייך ואת כמו כולם.
מהססת, כועסת, מתרגשת, מסתובבת כשקוראים בשמך, נשברת כשנכשלת, עייפה אחרי הקרב.
את רצה איתם במרוץ החיים אבל אף פעם לא מצליחה להדביק את הקצב.
הם תמיד לפנייך. פעם בצעד, פעם בשניים.
כשאת מנסה להדביק את הפער, הרגליים כואבות והברכיים מביסות אותך. הן מאותתות.
אבל את קמה מיד, בלי דמעות, בלי רעש, בלי שישימו לב שאת כאובה, ששורף לך, שזה קצה גבול היכולת. קמה וממשיכה בלי לומר מילה.
ויום רודף יום, ואנשים חולפים על פנייך בקצב מסחרר. עוד לא הספקת להושיט את היד וכבר מתחלפת באחת אחרת. עוד אחד עם מבט חשוך שלא רואה לך בעיניים את כל מה שאת מתפללת שמישהו כבר יבין. 
שאת עייפה מלנסות. מלהוכיח. מלהתאמן בלאהוב את עצמך כל בוקר מול המראה וללטף את הצלקות, את הבטן העגולה והחיוך שנשבר קצת ורק את רואה את זה.
הם יושבים מולך, מדברים סיפורים של אחרים, של עצמם, מדברים על הכל ומסתכלים לך בעיניים אבל לא רואים אותך אפילו לרגע.
הם רואים את החיוך המהנהן, את הקשב הרציף, את הנימוס, את האישה שעושה הכל כמו שצריך, הטובה, העצמאית, הראויה. אישה שלא חסר לה כלום. שלפניהם ואחריהם החיים שלה ימשיכו כסדרם, מלאים ותקינים. אישה אחת שצריכה רק אדם אחד שיראה את מה שהם לא.