אחרי החושך בא האור

את אור הכרתי לפני שנתיים. 

בדיוק הגעתי לתל אביב ומצאתי איזה חדר בדירה צפופה בבוגרשוב עם שלושה צעירים. שני בחורים ובחורה, דיילת. הרגשתי שם כמו נטע זר. לא רק בדירה, בכל העיר הזו. 

אחרי חודש עם ריחות ביוב שהיו עולים מהכיור בלילות, חולדות מתחבאות בפחי הזבל ברחוב ושלושה דוחות חנייה, התכוונתי למסור את החדר לידידה של השותף עם הראסטות ולהשיב את הגולף הלבנה שלי אל החנייה המוכרת באשקלון.

זה היה יום קשה במיוחד מבין רבים כשבדיוק סגרתי את החנות הקטנה שעבדתי בה, רצוצת מחשבות והלקאות על הסידורים שלפניי ועל עוד ניסיון שכשל. תוך כדי מחשבות המפתח נתקע בדלת הזכוכית. בידיים מלאות בג'קט עור חום, תיק גב רקום ושקית עם קופסאות פלסטיק ריקות, ניסיתי לסובב אותו שוב ושוב ללא הועיל, תקוע. בדיוק כשנעשה כבד בידיים והנחתי לדברים ליפול על מדרגות השיש של החנות, הוא עבר שם. חמוש באוזניות, גופייה מנדפת זיעה ומכנסיים קצרים, בשיחה בפלאפון. 

"היי, צריכה עזרה?" שמעתי קול והסתובבתי.

ניצוצות על מצחו ונשימותיו הכבדות הסגירו שקרב לסיים את הריצה גרמו לי להרגיש בנוח לקבל את ההצעה.

"אני לא מצליחה לשחרר כאן את המפתח" 

"כמה דקות חוזר אליך אחי" הוא סיים את השיחה והתקרב. דמות גבוהה ואתלטית התקרבה אל הדלת ובזמן שהוא התעסק עם מה שאני קלקלתי, בחנתי את תווי פניו המחודדים. לא היה לי הרבה זמן כי תוך כמה דקות הושיט לי את המפתח וחייך.

"וואו תודה רבה! הצלת אותי!"

"בכיף מה" הוא התרומם, "לא חשבתי שייצא לי לכרוע ברך עם מפתח של חנות"

צחוק גדול עלה על שפתיי למשמע המשפט הזה שבדיעבד לא הצלחתי להבין מה היה כ"כ קורע בו.

"אור, נעים מאוד" הוא הושיט יד וחייך שוב.

"לי" הושטתי חזרה והנהנתי בחיוך.

"אז זה מה שאתה עושה בחיים לי, תוקעת מפתחות בדלתות?" 

"וואו האמת שזו פעם ראשונה שזה קורה לי. בד"כ אני עדינה עם הדברים האלה"

"יצאת בזול הפעם כי הייתי פה אבל כדאי לשים לב בפעם הבאה הא?"

"אז איך אני שוכרת את שירותי ההצלה שלך?" אמרתי באומץ וקלות שלא אופייניים לי בשום צורה. 

הוא הרים את עיניו אליי והצביע בידו על הנייד שלי שהיה זרוק בערימה שנפלה בשעת הלחץ.

חילצתי את הפלאפון והגשתי לו אותו כשלוח המקשים פתוח והוא הקיש את המספר תחת השם: "אור שהציל אותי😉"

באותו הרגע חייכתי. לא העליתי על הדעת כמה שהשם הזה יתאים לאותו בחור זר וכמה קרוב יהיה בתקופה כה קצרה.

כבר למחורת בבוקר הוא כתב לי. בערב התקשר ומצאתי את עצמי מחייכת אל המסך ומחכה להודעות שלו כמו נערת קולג' נאיבית.

בניגוד למצופה, ככתוב בתסריטים של החיים, הוא לא איכזב. בסוף השבוע יצאנו לדייט וחזרתי לדירה בבוגרשוב מחויכת ומסמיקה בשלוש לפנות בוקר.

פגשתי את אור ערב לפני שהתכוונתי להודיע שאני מפנה את החדר שלי בדירה ועוזבת, ויום לפני שהייתי מודיעה לראשל הצרפתייה שאני לא ממשיכה בחנות ושתצטרך למהר למצוא עובדת חדשה כדי לטוס בראש שקט בחגים.

פגשתי את אור רגע לפני שויתרתי לעצמי על חלומות, על הלימודים בשנקר, על ההתמודדות עם הבדידות, על עצמאות, על התבגרות ועל התמודדות איתי.

פגשתי את אור רגע לפני שויתרתי על עצמי ונכנעתי לקולות שליוו אותי שנים והטיחו בפניי שוב ושוב כמה אני לא מסוגלת.

אני לא יודעת איך, אבל עם אור לא שמעתי אותם יותר. רק רציתי לפעול, לעבוד, להתקרב עוד ועוד למטרות שכ"כ פחדתי לפשל בהן.

וכשחששתי הוא דיבר איתי, חייך אליי ופתאום הכל היה נראה פשוט ונינוח. הפחד פינה מקומו לאומץ, להקרבה ולתעוזה שהביאו איתן את ההצלחות.

וכל הצלחה שהייתה, קטנה או גדולה, אור חגג איתי. הוא התלהב וחייך והביט בי במבט מלא אהבה, חם ומואר.

המבט הטוב, הנינוח, המאיר. זה היה המבט של אור. דרכו הוא זהר וזרח ושלח קרניים מלטפות לכל עבר.

חברים, שכנים, מכרים, בני משפחה, כל מי שהכיר אותך זכה ליהנות ממה שהפצת והבאת לעולם. 

ועבורי, עבורי היית המגדלור הפרטי. השמש, הירח. ביום ובלילה.

כשהיה לי חשוך הופעת והבאת את האור. קיוויתי שנצעד אל האור יחד ותאיר לי את הדרך עד הסוף. אבל לא ייחלתי שיהיה כזה.

לזכרו של אור אשכר הי"ד שנרצח ע"י מחבל מתועב בפיגוע ברח' דיזינגוף. 9.3.2023.

יהי זכרו ברוך.