מכונת תפירה מהחלל

"אמא, צמוד יותר לשורש היא צריכה להיות הדוקה!"

"מה? יותר הדוק מזה הראש יתנתק"

"נו, זה בסדר, אל תדאגי"

"אוקיי, תזכרי, את ביקשת" מהדקת חזק.

"טוב עכשיו אני מודדת הכל, חכי"

"אני מחכה" בחיוך.

...

"וואו דני, את נראית מדהים"

"באמת?"

"לא דמיינתי לעצמי שייצא ככה!"

"תודה אמוש, הכל בזכותך". מחבקת.

...

השנה דניאל, בתי הבכורה בת ה-13 מתחפשת לאסטרונאוטית. האמת היא שזה היה רעיון שלה ודי הופתעתי כי תיארתי לי שתבחר באיזו נמרה, פנתרה או כיפה אדומה עם חצאית קצרצרה מבד סינתטי. 

אבל היא כבר חשבה והחליטה ולי נותר רק להתגייס ולבצע.

בהתחלה חיפשתי בחנויות בכל העיר, באינטרנט ואפילו באיביי (בסוד, כן?) אבל קשה להשיג היום תחפושת של אסטרונאוטית כמו שקשה להשיג תחפושת של מלכת אסתר, של מורה, יפנית, חייל וכל אותן תחפושות שנותרו אי שם באייטיז עם עודף הבד.

אז בסוף נכנעתי ותפרתי בעצמי. בד מטאלי כסוף, רשת שחורה, קסדה ומכונת תפירה אחת שהעלתה אבק במחסן. לא בטוחה שתעבוד בכלל.

קיבלתי אותה במתנה מאמי עליה השלום בשנים האחרונות לחייה, כשעוד הייתה מבדילה בינינו ומסוגלת לתקשר ולענות לטלפון.

"שרה, קחי את המכונה כפרה עליק, היא טובה. עובדת כמו חדש" היא התעקשה. בהתחלה סירבתי, "אמא אני לא תופרת כמוך, איפה אני אעמיד אותה? מי ישתמש?"

"את, רק את תשתמשי. יש לך ילדים בבית. זה טוב שיהיה!"

כמה שהיא הייתה עקשנית. המלחמות איתה היו חסרות טעם. לאמא שלי היו דרכים משלה לשכנע אותנו.

לקחתי את המכונה ומבלי לחשוב אחסנתי אותה באיזה קרטון במחסן וקיוויתי שלא אצטרך לראות אותה שוב שנים ארוכות.

שכחתי ממנה. אבל אמא לא שכחה בכלל.

תמיד הייתה שואלת, "נו שרה, כבר תפרת לילדה שמלה לאמא שבת?"

"אמא, היא בכיתה ד', כבר אין קבלת שבת בכיתה"

"שטויות! אז תעשי לה בבית!"

הייתי צוחקת. זה היה נשמע מגוחך וחמוד בו זמנית.

וגם כשדניאל שלי עלתה לכיתה ה' היא המשיכה לשאול אם כבר תפרתי לה שמלה ליום שישי או לחג או ליום ההולדת ואני המשכתי לומר שאין זמן, שקניתי, שהיום הולך יותר מכנסיים. כל פעם היה תרוץ אחר שסיפק אותה לפחות ופחות זמן.

גם כשדניאל הייתה כבר בכיתה ו' ואמי הפכה לדמנטית ממש, לא הפסיקה להצביע עליה ולשאול כשהיינו מבקרים- "זה את תפרת לילדה?", "משתמשת במכונת תפירה? זה חדש, זה פירמה טובה".

בהתחלה הייתי אומרת לה "פעם הבאה" ובחצי השנה האחרונה כבר לא יכולתי לאכזב אותה עוד, שכן מכונת התפירה הזו היא בין הפריטים הבודדים שדיברה עליהם, אז אמרתי לה שכן, שאני תופרת בה. שתפרתי שמלה ועליונית ושיצא נהדר. והיא הייתה מחייכת. החיוך שלה היה שווה את הכל. גם את השקר. ובתוך תוכי קצת נגעלתי מהאישה שיושבת לה שם ומשקרת לאישה מבוגרת וחולה שכל מה שהיא מבקשת הוא כבוד אחרון לנכס הכמעט יחיד שהיה לה.

אמא שלי עבדה שנים רבות כתופרת. תוך כדי שהיא גידלה אותנו, בין סירים של בשר ראש בתוך סיר לחץ ומים מבעבעים, שיני שום, בצלים ותפוחי אדמה בעגלת שוק וגיגית עם אבקת כביסה אור, היא תפרה.

לאורך כל שנות היסודי הייתה לי אמא שהשכיבה אותי לישון, נשקה במצח וסגרה את הדלת בחדרון הקטן שהאיר ממנו אור קטן וחיוור עד שלוש לפנות בוקר. הייתי נרדמת לצלילי מכונת התפירה. בבוקר, כשהייתה מעירה אותי, כבר היו תלויות בסלון הקטן בין חמש לשבע שמלות מגוהצות. פעם אלו היו מלמלות לילדות, פעם שמלות לבנות של כלולות ושבת חתן ולפעמים היו גם חצאיות, שכמיות ועליוניות (הקרדיגנים של היום).

הקו היה אחיד. גוונים נקיים, רכים, גזרה צרה וכשביקשו אז היו גם בדים בהדפסים. אבל לא כל הדפס. "רק מה שקלאסה לאישה". לא היה קשה לזהות פריט שמאמה זהבה תפרה. 
נשים הגיעו אליה מרחבי העיר. והיא קיבלה אותן בלב רחב והציעה מיץ אשכוליות קר של טמפו ועוגיות מלוחות. חלק היו נשארות לקפה עם האישה החרוצה שתופרת יפה במחיר שווה לכל נפש. ואני שהתגנבתי לפעמים לשבת איתן כשראיתי איזו לקוחה מזילה דמעות בתוך השטף של השיחה, קלטתי את עינייה של התופרת והעו"סית החרוצה פוזלות אל הקיר ממול שמסתיר כיור ובו ערימת כלים שמחכים לרחצה. ידעתי שביקור הלקוחה הארוך יעלה לה בלילה לבן כמו זה שהיה שלשום. ידעתי ובכל זאת ישבתי וסירקתי את הבובה.

וכשגדלתי ועברתי לביה"ס השש-שנתי הממלכתי, אמא תפרה קצת פחות. בעיקר שמלות לילדות וקצת לנערות. שמחתי לראות את האור בחדר הקטן כובה קצת אחרי חצות ולדעת שהיא ישנה לילות. בהמשך, העבודה פחתה עוד עד כדי שהיא לא הייתה צריכה לעבוד בלילות כדי לסיים וגם לא בכל יום. אמא התאכזבה אבל אני שמחתי. בלב שלי שמחתי והתפללתי שהלקוחות לא יגיעו כדי שתהיה פנויה. זה לא עזר כי היא מצאה תעסוקות אחרות ואפילו מחוץ לבית. ניקתה לשכנים. אח"כ לדיירים ברחוב הבא ולמשפחה שני רחובות קדימה. הייתי אז בכיתה ח' ושנאתי אותה כ"כ.

"מה שוב את הולכת?"

"כן אמא, אני הולכת לנקות לשכנה האשכנזית. היא משלמת טוב"

"אני לא רוצה שתנקי לה! לא אכפת לי שהיא משלמת!"

"למה כפרה עליק, למה?"

"ככה אמא, זה עושה לנו בושות! זורקת אותנו לבד והולכת לנקות לזרים את הבתים"

"לא נכון שרה, לא נכון. אני בחיים שלי לא זרקתי את הילדים שלי" הזדקפה. "יש אוכל חם על הגז, הבגדים שלכם נקיים, הבית מסודר. אני לא זורקת אף אחד!"

"זורקת, זורקת. מכל החברות שלי אני היחידה שאמא שלה כמו משרתת מנקה לאנשים אחרים בתים"

היא הביטה בי במבט מכווץ והרכינה את ראשה. יצאה מהדלת וחזרה בערב. כשחזרה לא דיברה. רק הכניסה את הלירות לוואזה החומה וניגשה למטבח.

העייפות ניבטה מעינייה וככל שעברו הימים והשנים היא כירסמה בה יותר ויותר. 

כשהייתי בתיכון אמא כבר הייתה נראית אחרת לגמרי. שפופה, מצומקת, שיערות סוררות קיפצו ממה שהיה פעם אבועגלה הדוקה ותפוחה והפך לצמה אפורה מגולגלת בסיכות, פניה התמלאו חריצים.

אמא שלי הייתה אישה נאה מאוד בצעירותה. הזיקנה לא עשתה עמה חסד והיא מצידה גם לא נלחמה בה כלל. אני זוכרת שרק בגיל 20 שמתי לב שהיא לא מביטה בראי כבר כמה שנים.

באותה התקופה התחלנו לשמוע על הצבא, על תל אביב, על החיים וכל אחת ניסתה לבסס את מעמדה בקבוצה. אני חלמתי לעבוד ברשות השידור. רציתי לעבוד בטלויזיה והייתי מוכנה לעשות הכל כדי לצאת מהשכונה ולהגשים את החלום. רציתי עבודה מכובדת. של אנשים מוצלחים. רציתי ללבוש חולצות מגוהצות וחצאיות עפרון. לצעוד אל האולפן מצוידת בתיק עור ודפדפת ולהשתכר כמו אלה ששילמו לאמא. ברוב הימים שנאתי אותם אבל לפעמים הייתי אומרת לעצמי שהלוואי שהייתי נולדת להם. בעיקר כשהרגשתי מובכת ומובשת.

זה מה שקרה במסיבת הסיום כשאמא התעקשה לתפור לי את השמלה וניסיתי לעשות הכל כדי למנוע ממנה אבל כתבתי כבר כמה עקשנית היא הייתה. היא לא נהגה לצאת הרבה מהבית מלבד לעבודה, אבל במקרה הזה היא חיכתה למסיבת הסיום הזו כמו שלא ראיתי אותה מחכה הרבה זמן. ידעתי שתהיה בעיה שייראו אותה אבל קיוויתי שעד אז משהו יקרה, גם אם רע, והיא לא תבוא. היום  הגדול הגיע ואמא התרחצה והתלבשה, התכוננה למסיבה. ישבתי בחדר כשהמגבת כרוכה סביבי מביטה בשמלה הירוקה והארוכה עם חגורת המותן ולא הצלחתי להתלבש. 

"שרה, מתלבשת? יש לך חצי שעה" היא קראה לי

"אמא!" קראתי לה בקול

"מה אמא?"

שתקתי

שמעתי את צעדיה אל חדרי. עומדת מאחורי הדלת.

"אמא, אני לא יכולה"

"מה? מה יש?"

"אמא, אני לא יכולה שתהיי"

"למה? מה קרה?"

"כלום. אני פשוט רוצה ללכת לבד"

שמעתי את נשימותיה של אמא מבעד לדלת. בשנה האחרונה נעשו כבדות. היא לא הגיבה. הוספתי כאילו בוחנת את סף הכאב שלה: "ואני אלבש שמלה שחורה"

אמא נשמה כאילו מתחילה להגיב אבל נעצרה. היא נשארה עוד חצי דקה מחוץ לדלת והלכה.

כעבור עשרים דקות יצאתי מחדרי לסלון שם ישבה אוחזת בכוס תה עם עלה שיבה.

לקחתי מפתחות ויצאתי בלי לומר מילה.

אני יכולה להישבע ששמעתי את הלב שלה נשבר כשסגרתי את הדלת.

לאמא שלי נשבר הלב הרבה פעמים בחיים.

כשאבא עזב ולא חזר, כשבאו בחורים גדולים לדרוש את דמי השכירות, כשנער ערבי חטף ממנה בשוק שקית מלאה בבדים, כשהלקוחות הפסיקו להגיע, כשראתה ליד פח הזבל שקית עם שמלות שתפרה לאיזו נערה שנה קודם, כשהאשכנזית אמרה לה שהם נוסעים לחוץ לארץ ושלא תגיע לנקות בחודש הקרוב ובאותו השבוע גרף מים מהבית בחור צעיר מצור באהר, וכשאני רמסתי אותה ואת כל מה שעשתה למעני פעם אחר פעם. 

רק כשבגרתי, למדתי, עבדתי בעבודה כמו שרציתי והקמתי משפחה משלי, הבנתי אילו חיים קשים עברה האישה הזו. וכשדניאל נולדה, והפכתי לאמא בעצמי, הבנתי כמה אכזריים יכולים להיות החיים כשמי שחשוב לך יותר מהכל לא רואה את זה.

אז התביישתי מאמא. כ"כ התביישתי שלא הייתי מסוגלת להתנצל בפניה. והיו לי מספיק הזדמנויות. עד נשימתה האחרונה ניסיתי למצוא את המילים. אבל איך מבקשים סליחה על כפיות טובה במשך שנים?

התביישתי מאמא. התביישתי ממכונת התפירה שלה ומהשמלה הירוקה ההיא שלא נלבשה מעולם.

היום אני שרית אברהם, אם לשניים, עורכת את מבזקי החדשות ברשות השידור, נשואה וגרה בשכונת בית הכרם. ולמרות כל מה שהשגתי, אני עדיין שרה מועלם משכונת הכורדים, הבת של זהבה התופרת שמנקה בתים. וככל שאני מתבגרת, זה התואר שאני גאה בו יותר מכל תואר אחר.