מכתב

 הבוקר עצרתי לקנות קפה בתחנת הרכבת וחשבתי עליך.
על איך שהייתי מעבירה לך את הנסיעות לעבודה בטלפון. על איך שציחקקת כשסיפרת לך תוכניות גדולות. על כמה שלא האמנת שיש בבחירות שלי הגיון, שיש למחשבות שלי עתיד.
חשבתי על איך שהיית אוסף אותי אליך ומחבק בסוף יום קשה וביד השנייה מרענן את תיבת המיילים.
חשבתי על הנסיעה שלנו לצפון. אפילו הבטתי בתמונות בגלריה, בחיוך הגדול שהיה לך על השפתיים ולי בעיניים. כמה שאהבת אותי שם כשהייתי ספונטנית וויתרתי על ההרצאה ההיא ולקחתי יום מחלה כמו שייעצת לי.
כוס קפה חם בין הידיים מזכיר לי ערב גשום בדצמבר ואותי מחכה לך עם ירקות טריים ובאגט במשלוח, היה גם בקבוק יין במקרר. לא באת. סוער מדי אמרת.
ובדרך חזרה הביתה, בתחנת האוטובוס יושב נער ומסביבו דליים מלאים בזרי פרחים- חרציות, ורדים, נוריות, ומזכיר לי ערב חג שלא הגעת ושלחת תמונה בחולצה לבנה למרות שעד הערב קיוויתי שאולי תפתיע ותופיע עם איזה זר צנוע.
והנסיעה ברכבת מזכירה לי נסיעה אחרונה בחצות לירושלים ואותך נפרד ממני ברציף ממהר לפגישה אחרת. לא אמרתי לך אבל זה כאב.
אתה יודע, זה כבר כמה זמן שהשירים מספרים סיפורים ואני לא מצליחה לזהות אותך בהם. פעם חשבתי שהמנגינות לא יתנגנו יותר והטקסטים יהפכו לסתם מילים על דמויות שאף אחד לא מכיר. אבל הן מתנגנות. וגם הדמויות, לא כולן זרות, את חלקן נדמה לי שאני מכירה.
בתחנת הרכבת עוברים ושבים אנשים רבים ואינך ביניהם. בנסיעות המחשבות מעסיקות אותי ולפעמים אני מוציאה מחברת וכותבת. למרות שאתה לא קורא כבר ואני לא חוששת להזכיר אותך, זה פשוט לא יוצא.
בראש השנה לבשתי חולצה לבנה וקניתי זר חרציות לבנות וסגולות. הן נחו בתוך אגרטל שקיבלתי במתנה. הן החזיקו מעמד יותר משבוע. לא מיהרו לשום מקום וגם אני לא. כבר לא ממהרת. אף אחד לא מאיץ בי.
בטח לא ראית, אבל גם לפריז הגעתי. אפילו עליתי לאייפל במדרגות למרות שהבטחת שנבקר שם יחד. לא אשקר ואומר שלא חשבתי עליך. בלילה הראשון עוד תהיתי מה היה לוּ היית איתי שם. אבל הייתי כ"כ עייפה שנרדמתי ושקעתי בשינה עמוקה. בבוקר כבר יצאתי לסיור עם כמה בריטיים ודניים במופתרד ובשאנז אליזה.
לא דיברנו הרבה זמן. אתה לא יודע, אבל התוכניות שלי רוקמות עור וגידים והתחלתי לעבוד בהוצאה חדשה וצעירה. העורך הראשי מאמין בי ומתייעץ איתי הרבה. אני עדיין זהירה ומהססת כמו שהכרת אותי. אבל קצת פחות פוחדת.
ואם כבר פחד, אז עדיין לפעמים מתגעגעת לחיבוק שלך בסוף היום. לאיך שהיית מביט לי בעיניים ויודע הכל מבלי שאומר מילה. מתגעגעת לנסיעות ארוכות בכבישים פנויים והיהודים ברקע, לנשיקות ברמזורים, לכעס שהיה מתפרץ פתאום באמצע כל האושר ולמחילה שהייתי מוצאת יש מאין. כי הבטחתי לעצמי שבפעם הבאה זה לא יקרה.
אני מתגעגעת לפעמים. לא כל יום. לא כמו אז. לא כמו זו שהכרת. היא עוד חיה בי אבל קצת אחרת. היום היא נוסעת לבד, למדה להכיר ברגעים הקשים ולצמוח מהם, לעשות בעצמה את כל מה שתכננה אז לביחד. אפילו לקחה אותי להופעה של היהודים. תפסתי מקום די טוב. התרגשתי כשעצמתי את העיניים ושמעתי את המנגינות המוכרות והמילים. סיפורים של אחרים, קצת שלי אבל לא כולם. התבוננתי באנשים, באלו שבאו ביחד, באלה שבאו למען הביחד, באלה שהגיעו עם עצמם וזה הספיק. התבוננתי ופתאום ראיתי גם את עצמי ביניהם. היה לי טוב.