בורקס פינוקים

יום חמישי, הערב יורד והשמיים מחליפים צבעם ולובשים קשת צבעים של חד קרן. זו בדיוק התקופה בה הימים מתקצרים והערב מתארך.

רוצה לחזור הביתה.

לא אכפת לה מהמחיר.

יעלה כמה שיעלה, העיקר להריח את הריח המוכר של סבון בריח רוזמרין מהכיור מלא המים שמטביע גופיות ולבנים ולהשתרע על הספה שידעה ימים טובים יותר.

היא נכנסת למונית הראשונה שעוצרת. הנהג רזה ושיערו אפור. הריח שספוג עמוק כ"כ במושבים יחד עם ארשת פניו הקפואה מסגירים את התמכרותו לניקוטין. איך אנשים מסוגלים להכניס את הרעל הזה לגוף? כמעט בכל שיעור היא מקדישה לפחות עובדה אחת על נזקי העישון לסטודנטים שלה בתקווה שיחכימו וימלטו מהסטטיסטיקה. היא מברכת לשלום ומוסרת את הכתובת לאיש הנרקוטי אבל הוא לא משיב. כמה כבר אפשר להיות נחמדים ימים שלמים?

מתיישבת מאחור ומתכננת איך היא מעבירה את הנסיעה במבט מבעד לחלון כשהיא חושבת על ערימת המבחנים שעליה לבדוק ולסרוק, על דמי הועד שלא שילמה כל השבוע, על מה תאכל ואם הקוטג' במקרר עוד בתוקף. היא חושבת על הטלפונים שהיא צריכה לטלפן ועל המייל ההוא בטיוטות שלא שלחה בשל איזה משפט שהיא לא בטוחה לגביו.

"שומעים את המחשבות שלך עד כאן" פונה אליה הנהג שעד לפני שבע דקות היה אילם.

"אם אין מחשבות כנראה שאנחנו מתים, לא?" היא משיבה לו.

"למה בת כמה את שאת צריכה לחשוב ככה הרבה? חכי עוד עשרים שנה" משיב לה ומצחיק את עצמו בגיחוך שנקטע משיעול כבד וסמיך.

היא: "דווקא בגלל זה. בעוד עשרים שנה אחשוב על הקיים, היום אני חושבת גם על הבאות".

"זה כי את לא יודעת לחיות" משיב נהג המונית בפשטות. 

תוהה לעצמה כמה כבר יודע לחיות זה שגזר על עצמו לנסוע כל יום קילומטרים אבל להמשיך להישאר במקום.

"אל תחשבי, אני בגיל שלך, שלושים, ארבעים ניצלתי כל יום בחיים" הוא משיב להרהוריה.

היא: "מה היית עושה?"

הוא: "אוהו. כל מה שעושה את הבנאדם חי. מה מחייה אותנו, את יודעת?"

היא: "תלוי את מי שואלים" משיבה בפשטות.

הוא: "את כולם. מה גורם לכולם להרגיש חיים, חשובים, שווים איזה גרוש וחצי?"

"כסף?" היא משיבה בזהירות.

הוא: "שום כסף. ייעוד. היה לי יעד. לא נחתי כל יום עד שהשגתי אותו".

היא: "אז היית עובד כל יום שעות?" 

הוא: "בטח. בלי הפסקה. בלילות, בימים, גם מתוך שינה".

היא שתקה וחשבה לעצמה שעכשיו זה ברור שהוא מוזר מאוד. 

הוא: "עבדתי בלהשיג את אשתי, את הילדים, את הבית. עבדתי בלא לסיים את היום שלי בדירה ריקה עם הטלויזיה. כשאני הייתי צעיר כולם ידעו שהם רוצים משפחה. עבדנו בזה, התכוננו לקראת זה מגיל שתיים עשרה".

כמה רגעים שהיא מתלבטת אם להשיב אבל בסוף מחליטה שלא. היא לא בטוחה שיש לה כוח להיכנס לשיחה הזו על פעם ועל היום ואולי הוא בכלל סתם מנסה להתחיל איתה ולברר אם היא נשואה עם כל הסיפורים האלה. הרי יש גם כאלה.

הוא: "היום הכל הפוך. אתם הצעירים מנסים לשחות נגד הזרם בכוח. מה יש כבר בחוץ? אנשים מאושרים? את, טוב לך?"

טוב, עכשיו הוא באמת הצליח להרגיז וגם התחיל לרדת גשם שבאופן אוטומטי מתלווה לו פקק שדוחה את סיומה של הנסיעה הזו.

היא: "כן, אפשר לומר".

הוא: "מה זה אפשר לומר, טוב, או לא טוב?"

היא: "כרגע טוב, תמיד יכול להיות יותר טוב"

"אז לא טוב" הוא מתעקש. "כשטוב לא חושבים על מה שיהיה, על מה שלא מספיק. פעם ראית מישהו שטוב לו וחושב מה יהיה מחר?"

היא: "לא, אבל ראיתי גם אנשים שרע להם ולא חושבים על מה יהיה מחר"

הוא: "זה כי אתם דור מיוסר. או שטוב מדי או שלא רע מספיק".

הוא מכניס לקומפקט היחיד בתל אביב דיסק של חיים משה ומבלי לחשוב פעמיים בוחר בשיר מספר שלוש והזמר שר: "היא תבין, יבוא היום, כן היא תבין את זה כל השנים כשהיא לבד, אבל תבין את זה קיץ מר עבר חלף, הינה קרב הסתיו היא תבין, יבוא היום ושוב נהיה יחדיו..."

צלצול טלפון קוטע את השיר, וקול נערי נשמע: "אבא, איפה אתה?" 

הוא: "בעבודה עיניים שלי. כבר יצאת הביתה?"

הנער: "כן, השגתי טרמפ מבית לִיד לתחנה. אני מחכה לאוטובוס. תקח אותי מהמרכזית?"

הוא: "בטח נשמה שלי. תתקשר רבע שעה לפני"

הנער: "סבבה"

הוא: "יאללה כפרה, תהיה ערני. אה ואבי מחכה לנו מחר לבורקס בתקווה".

חיוך קטן עלה על פניה של האישה הגבוהה והמוקפדת שמגיעה בכל בוקר לאוניברסיטה ומרצה לעשרות סטודנטים את משנותיהם של הוגי הדעות והפילוסיפים בתחומי הרוח. היא משתעשעת מהמחשבה על הנהג כאחד הסטודנטים. ובעצם, למה לו? מה רע בלנהוג כמה שעות ביום, לאכול בורקס עם הבן החייל שלך ביום שישי וללכת לישון עם האישה שמכירה אותך יותר מכולם?

הם הגיעו ליעד. הוא עצר בדיוק בפתח הבניין. היא מושיטה לו שטר של חמישים שקלים ומודה לו. נכנסת לדירה, פושטת את המעיל וחושבת לעצמה שמחר תלך לאכול בורקס.