מרפסות וגרילנדות

 השעה 3:00 בלילה ואני מוצאת את עצמי בכניסה לרחוב מעגלי צופה אל הבניין שמרפסות אחדות מוארות בו, מנסה לנחש איזו מהן שלך.
דקות שמרגישות כמו שעה שבה אני נושמת אוויר געגועים. הוא צלול ובאותה המידה גם מחניק. מדליקה סיגריה אחת לא לפני שסרקתי את השטח לוודא שזו רק אני והחלומות שנגוזו בתא המטען כאן ושלא תופיע פתאום למרות שמבלי שאודה בזה, הלוואי שהיית בא. היית זוכה לראות אותי בפעם הראשונה חלשה, עייפה, רעבה ומובסת כמו שאף פעם לא הייתי איתך. מעניין מה היית חושב. אולי היית שמח בנצחון הקטן שלך עליי אחרי שהשארתי אותך ואת כל ההצהרות שלך מאחור. 

לא באמת השארתי. אתה מבין את זה, נכון?
הנה, הרגליים הביאו אותי לכאן חרף חודשים של שקט. לא זכית לקבל ממני סימן חיים כבר תקופה. בזמן הזה קולך נדם והלב שלי החסיר פעימה לכל תרחיש וסיפור שבדיתי לעצמי. ששכחת, שמחקת את המספר, שקרעת את המכתבים שלי, שאמרת להם שאני שייכת לעבר, שהסיפור שלנו תם ונשלם, שהמשכת לפרק הבא. כזו אני, מזוכיסטית ודפוקה.
עומדת במקום. בנקודה שצופה על המרפסת ההיא עם שתי הערוגות שפונות החוצה. אחת כחולה ואחת אדומה. באחת שתלת אמנון ותמר ובשנייה זרעי וינקה שלא השתרשו. זה מה שאמרת בפעם הראשונה שהגעתי אלייך הביתה. זה היה יום האהבה וההורים שלך ישבו בסלון וצפו באיזה סרט דוקו. הושטתי להם קופסת עוגיות שאפיתי והייתי מובכת כל כך. כמה שאהבת אותי אז. אח"כ יצאנו למרפסת והראית לי את הים ואת הבר שישבנו בו בפעם הקודמת. לא באמת ראיתי אותם. היה חשוך והכל היה רחוק אבל הנהנתי ונהניתי מהרגע הזה איתך, מהיד שלך שאחזה במותני ומהנחת שבקעה מגרונך.
אני נשארת לעמוד דקות ארוכות ולהביט באותה המרפסת וחושבת על האדניות ועלייך. מי ביקרה שם מאז, אם עדיין אתה חושב עליי בכל סיגריה ונחנק מגעגוע. עומדת ומנסה לשחזר כל זיכרון, כל רגע שהיה לנו למרות כל מה ששיננתי במשך שנה. מי יודע, אולי אני כאן רק כדי להבטיח לעצמי שאני מתגברת על זה. שאני נפרדת מזו הנאיבית שהאמינה שנגור ביחד כמו שהבטחת ושיהיה לנו עץ לימון בגינה וורדים ושתכין לי תה מנענע שנגדל, שבכל לילה תלטף אותי עד שארדם.
דקות ארוכות חולפות. כבר לפנות בוקר. אני נוסעת הלילה הביתה ואתה מלווה אותי. אלה רק אני ואתה באוטו אבל אין מקום, לא לך ולא לי.