אמא מאחורי הדלת
הרבה דברים הפחידו אותי בחיים.
כשהייתי ילדה פחדתי מהחושך, מרעמים, מהתגובה של אמא שתגלה ששיקרתי לה ולא הכנתי שיעורים.
פחדתי מרעש, מאנשים, מגבהים ומרגעים זרים.
פחדתי להיות לבד, מלחגוג יום הולדת ושאף אחד לא יגיע.
אחר כך פחדתי מהתחלה חדשה, ממספרים, מפצעים על הפנים, מבנים.
ואחרי שגיליתי שהפצעים עוברים, שכל התחלה חדשה הופכת במהרה לשגרה, שבנים יכולים לשבור לי את הלב וגם לכבוש אותו מחדש,
אז התחלתי לחיות. חייתי ופחדתי פחות.
לפעמים קצת דאגתי, ברגעים מסוימים אפילו דמעתי, אבל לא פחדתי.
ממה יש לפחד?
אני לא ילדה.
כבר הייתי אישה.
רעיה
אמא
כן, אמא
ברגע אחד דיברתי עם אלוהים והפכתי לאמא.
ב 18.5.1969 נולדת וקיבלתי על עצמי תפקיד נוסף.
וכמו בכל תפקיד, לפעמים חששתי (כשהיה לך חום), לפעמים דאגתי (כשחזרת בוכה מבית הספר) ולפעמים כעסתי (כשהחזרת מכונית שרוטה הביתה) אבל בעיקר שמחתי.
הייתי מאושרת, גאה.
התינוק הרך שלי הפך לילד חייכן עם זוג עיניים בורקות, ומילד לנער חרוץ, מלא מרץ, מנהיג כזה. ומנער נבון וכובש הפכת לגבר. זה קרה תוך שעות ספורות.
פתאום לבשת ירוק, נשאת נשק דיברת מילים של צבא, של מפקדים.
וכמו שבלטת בגן, בכיתה, בלהקה, ככה בלטת בפלוגה. וכמו שאהבו אותך בקבוצה ובשבט, ככה אהבו אותך בפלוגה.
וככל שאהבו אותך יותר, ראיתי אותך פחות.
וככל שראיתי אותך פחות דאגתי יותר.
ולא רק דאגות.
פחדתי.
חזרתי לפחד.
לא מהחושך, לא ממספרים, לא מפצעים וגם לא מקמטים.
פחדתי מהנקישה.
כן, זו על הדלת.
פחדתי מצליל עמוק כזה, בשרני מחד וחלול מאידך.
חלול כמו גוף ללא נשמה.
עמוק כמו זעקה שמפלחת דממה.
פחדתי, פחדתי שיבואו לבית שלנו אנשים זרים לבושים בירוק עם דרגות ובשורות.
פחדתי שינקשו על הדלת את הנקישה הזו, זו שיש רק להם. זו שאפשר לשמוע גם מתוך חלום, מהחלל.
שיבואו וישאלו לשמי ואני אתפלל שטעו בכתובת ולרגע אוהב יותר מכל את השם הזה שלי, שהוא לא השם שהם מחפשים.
אהוב שלי,
אני כבר לא פוחדת.
לקחת איתך את הסיבה יחד עם האוויר.
אני כבר לא פוחדת מנקישות, כמעט ולא נגשת אל הדלת.
אני חושבת שאני לא מצליחה לשמוע אותן.
אתה לא כועס אהובי, נכון?
אתה לא כועס שאני לא מסוגלת לראות אותם, כמה שהם גדלו, אותם ואת הילדים שלהם שבאים לבקר.
בן שלי, אני אמנם לא פוחדת, אבל לא הפסקתי להרגיש.
אני מרגישה אותך בכל נשימה, בכל משב רוח שלוחשת לי באוזן את שמך.
מרגישה אותך בכל ילד עגול לחיים שמביט בי, בכל גבר לבוש במדים שחולף על פניי, בכל איש צעיר שמתעטף בטלית ונשבע שלא ישכח את ירושלים.
אני מרגישה אותך, וזה הדבר היחיד שאני מרגישה.
נכתב לזכרו של סרן יובל גליק ז"ל.
תגובות
הוסף רשומת תגובה